דרור רפאל: כל ישראלי צריך להודות על כך שמשק התקשורת כה תחרותי כך שהצ…
דרור רפאל: כל ישראלי צריך להודות על כך שמשק התקשורת כה תחרותי כך שהצופה בעידן הרב-ערוצי, היה יכול לזפזפ אמש (שישי) ולצפות ברשת 13 בליאור קינן בריאיון בלעדי עם יואב הורוביץ; או בכאן 11 בגילי כהן בריאיון בלבדי עם יואב הורוביץ; או בירון אברהם בריאיון נדירי עם יואב הורוביץ בערוץ 12.
מגוון האג'נדות שמציגים הערוצים הוא עוד מאותו הדבר, ועכשיו גם באותו היום ובאותה השעה.
כי כשמישהו בא לפתוח על ביבי, דלתות האולפנים נפערות לרווחה, והערוצים מוותרים על בלעדיות, ראשוניות, מקוריות וגם על תחושת ביקורתיות. יואב הורוביץ הפך אתמול למעין מופע טקס המשואות, כל הערוצים (למעט i24) באיחוד שידורים.
הורוביץ עבר מחנה, מביבי ל-רק לא ביבי. ולצורך המהפך היה צריך להציג מופע הלבנה, רהביליטציה גרנדיוזית, שכלל סיפורים, רכילויות פכים ובעיקר זוטי עניינים - אגב, לא בלתי מעניינים.
פעם אחת ראש הממשלה, בעקבות שיחת טלפון בהולה, שינה את דעתו בקשר להחלטה על גירוש המסתננים. ביתר הפעמים הוא סיפר על לחץ מהבית (שרה, יאיר) בעניין המגנומטרים, וגם שהיה צריך לחתום על מכתב נאמנות למשפחה. למרות שסירב, כלום לא קרה.
לסיפורים שלו אין התחלה אמצע או סוף. הם מטרידים, סביר להניח שהם נכונים, אבל לא מגובים. מעבר לזה, הורוביץ נמצא בפוזיציה אינטרסנטית. הוא לא גילה אומץ אזרחי, מצפון או יושרה נדירה, בזמן אמת. הוא בחר לדבר בעיתוי שנח לו מקצועית, ושיעזור למפלגתו החדשה פוליטית. אם היה מעיד במשפט היה נקרא "עד בעל עניין".