הפרופסור משה כהן אליה:
הפרופסור משה כהן אליה:
"ולהתחיל מבראשית"
זוכרים שמיד לאחר השבעה באוקטובר כולם דיברו על הצורך ב"ריסטארט" ישראלי? היה ברור שאי אפשר פשוט לחזור לשישה באוקטובר: לא בביטחון, לא במשפט, לא באקדמיה ולא בדרך שבה המדינה מקבלת החלטות.
אבל די לעיין בכותרות סביב הבחירות הקרובות כדי להבין כמה מהר חזרנו לפוליטיקה הקטנה: מי בראש - גנץ ולא שמחי; מי במקום השני - אדלשטיין ולא ארדן; מי יקבל זכות בכורה בבחירת תיק - שקד לפני גנץ; או אולי כל זה נועד כדי להשיג שריון בליכוד. גוש האמצע נראה יותר ויותר כמו סידור עבודה לפוליטיקאים מקצועיים שלא מצאו את מקומם במסגרות הקיימות. אין שם שום רעיון חדש, אין שם תפיסה חדשה של המדינה, ובעיקר אין תשובה לשאלה מה בדיוק צריך להשתנות אחרי השבעה באוקטובר.
אז ארדן, אדלשטיין, שמחי, גנץ, שקד ושות' - מפלגה חדשה אמיתית לא מתחילה בשאלה מי יהיה מספר אחת ומי מספר שתיים. היא מתחילה בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים לבנות. ובעיניי, השאלה החשובה ביותר כיום לעם ישראל היא מי הריבון בישראל. זו גם השאלה שנמצאת מתחת לחילופי ההגמוניה ההיסטוריים שאנחנו עוברים.
מן העלייה השנייה ואילך צמחה ההגמוניה של תנועת העבודה, ומשנות השלושים הפכה מפא"י לכוח המרכזי במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה. היא לא רק שלטה פוליטית; היא עיצבה את המוסדות, את התרבות ואת הגרסה ההגמונית של הציונות: חילונית, סוציאליסטית ואירופית במובהק. והיו לה הישגים היסטוריים עצומים. בן גוריון ובני דורו הקימו מדינה כמעט יש מאין. אבל עם הזמן נוצרה שכבה מוסדית שהמשיכה להחזיק בכוח גם הרבה אחרי שמפא"י איבדה את השלטון הפוליטי. בתי המשפט, חלקים מן השירות הציבורי, האקדמיה, התקשורת ומוקדי כוח נוספים המשיכו במידה רבה לשקף את עולמה של ההגמוניה הישנה.
וזה משתנה עכשיו. כי ישראל של 2026 כבר איננה ישראל של שנות החמישים. הציבור המזרחי, המסורתי והדתי תופס מקום מרכזי הרבה יותר, ומרכז הכובד הדמוגרפי, התרבותי והפוליטי זז. אבל הכוח המוסדי לא זז באותו הקצב. וזהו לב המשבר הישראלי הנוכחי: הפער בין השינויים הדמוגרפיים בחברה לבין מבנה הכוח במדינה.
כי מאחורי חלק מן השיח המלומד על "הגנה על הדמוקרטיה" מסתתר פחד סוציולוגי עמוק: מה יקרה אם האנשים הלא נכונים יקבלו באמת את המפתחות? הרי אם ה"בבונים" ישלטו, נקבל מדינת עולם שלישי מושחתת: מפקדי ארגזים במרכז הליכוד, השתמטות חרדית ומשיחיות מסוכנת של מתנחלים. ואם זו תמונת העולם, קל להבין מדוע הקבוצה ההגמונית רואה בבג"ץ ובמוקדי כוח לא נבחרים שכבת הגנה הכרחית לכאורה על המדינה, אבל במידה רבה גם על הסדר הישן מפני הכרעת הרוב החדש.
אבל החזרת הריבונות לעם אינה חייבת להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי. הרי הרצל עצמו קרא לחזונו אלטנוילנד: ארץ ישנה חדשה. גם אנחנו נדרשים עכשיו לחיבור כזה: לקחת מן הישן את מה שאסור לנו לאבד (העם, הארץ, המסורת, האחריות ההדדית והריבונות) ולחבר אותו לחדש: חירות, שוויון הזדמנויות, כלכלה תחרותית, מדע, טכנולוגיה, בינה מלאכותית ומדינה שמותאמת לאתגרי המאה ה-21.
ולכן גם האליטה של ההגמוניה החדשה צריכה להיות מסוג אחר. האליטה החדשה צריכה להיות מסורה לעם ולא לקומבינות ולא לעצמה. היא חייבת להיות מחוברת לשורשים, אבל לדבר בשפה של העתיד; היא צריכה לאהוב את הארץ, אבל לא לפחד מן העולם; היא תכבד את המסורת, אבל אינה לא תכפה אותה. מטרת האליטה המשרתת של ההגמוניה החדשה היא לקחת מהעבר את היסודות החזקים ביותר שלנו ולבנות עליהם את השלב הבא של עם ישראל.
התורה מסתיימת כאשר לעם כבר יש חוק, זהות וברית, אבל עדיין אין לו ריבונות מלאה בארץ. ואז נאמר ליהושע: "משה עבדי מת. ועתה קום עבור את הירדן הזה". זהו היה רגע מכונן של מעבר של עם ישראל מחזון לריבונות ממשית. כי יהושע לא רק דיבר על הארץ, אלא ממש נכנס אליה, הנהיג אותה, ונשא באחריות עליה.
וזו בעיניי המשמעות של הרגע הנוכחי. אנחנו בעיצומם של חילופי הגמוניה היסטוריים. השאלה כבר אינה אם ההגמוניה הישנה תיחלש, כי התהליך הזה מתרחש לנגד עינינו. השאלה היא מה יבוא במקומה. האם נקבל עוד סיבוב של פוליטיקאים, קומבינות והחלפת אליטה אחת באחרת שמשרתת רק את עצמה, או שנבנה זהות לאומית חדשה-ישנה שמחזירה את המושכות לעם, מכבדת את שורשיו, מאמינה בחירותו ומכינה את ישראל לעולם החדש.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם "החגיגה נגמרת". אבל המטרה איננה לרקוד על חורבותיה של ההגמוניה הישנה. המטרה היא לדעת מה בונים ביום שאחריה.
עכשיו הגיע הזמן לקחת מחדש את המושכות, לזכור מאין באנו, להחליט בעצמנו לאן אנחנו הולכים - ולא רק להתחיל מחדש.
אלא "להתחיל מבראשית".