הפרופסור משה כהן אליה:

הפרופסור משה כהן אליה:

‏הזמן הוא הנשק

‏ההסכם שעליו הכריזה מועצת השלום בנוגע לפירוז חמאס - לאחר קרוב לשלוש שנות מלחמה - הוא רגע שכדאי לעצור בו; ובעיקר לזכור עד כמה מהר הישראלים ממהרים להכריז על תבוסה.

‏כשנחתמה עסקת החטופים, התחושה בישראל (וגם בקרב חלקים בימין) הייתה חמוצה. רבים הסבירו שנתניהו התקפל, שהמלחמה הסתיימה בלי הכרעה ושחמאס ניצח. אלא שמאז הוחזרו כל החטופים, החיים והחללים, עד האחרון שבהם; ישראל מחזיקה כיום ב-73 אחוזים משטח הרצועה; וכעת חמאס נדרש להסכים לפירוז, לפירוק מנהרות ולאובדן שלטונו. אז מסתבר שמי שהכריז אז על תבוסה פשוט צילם פריים אחד מתוך סרט ארוך, ולא היתה לו הסבלנות לחכות לסוף הסרט.

‏ובישראל בצדק ספקנים, כי חמאס בלי נשק הוא כבר לא חמאס, ולכן קשה להאמין שיוותר מרצונו על עצם קיומו. אבל דווקא משום כך ישראל נמצאת בעמדת win-win: אם חמאס מתפרק באמת מנשקו, זהו ניצחון מוחלט; ואם הוא מתחמק, משקר ומפר את ההסכם, כי אז ישראל נשארת בעמדת שליטה רחבה, עם חופש פעולה ועם לגיטימציה להמשיך לפרק את האיום.

‏ויש כאן עוד מהפכה שכמעט אינה זוכה לתשומת לב: מועצת השלום מחליפה בפועל את האו"ם כזירה שמנהלת את הסכסוך. שמתם לב שמועצת הביטחון של האו"ם נעלמה מהרדאר בעיצומה של מלחמה כה ארוכה?

‏אז טראמפ מרוקן את האו"ם בהדרגה מסמכות וממשאבים כלכליים, ובונה לצדו מוסד מתחרה, מהיר ואפקטיבי, שבראשו עומד נשיא ארצות הברית. מועצת השלום נולדה בעזה, אבל טראמפ כבר הבהיר שהוא מבקש להרחיב את פעילותה לסכסוכים נוספים. בניגוד לאו"ם שנשלט על ידי מדינות שרובן המכריע עויין את ישראל, מועצת השלום מייצרת סדר בינלאומי חדש הנתון להגמוניה אמריקאית. מבחינת ישראל, שהאו"ם הפך עבורה במשך עשרות שנים למכונת גינויים אנטי-ישראלית, זהו שינוי אסטרטגי עצום.

‏אם כן, הלקח הגדול של המלחמה הוא זה: הזמן אינו חלל ריק בין החלטות, אלא שהוא משאב. הוא מאפשר לשחוק את היריב, לחדש מלאים, לשנות קואליציות, לבנות לגיטימציה ולהמיר הישג צבאי בתוצאה מדינית. הזמן מאפשר תמרון, הבשלה, וניצול הזדמנויות לאורך הזמן. ולכן כל מי שטוען שנתניהו מושך זמן מסיבות פוליטיות, הוא או טיפש או רשע. כי נתניהו מנצל את הזמן לטובתה של ישראל, וההסכם המסתמן בעזה הוא אחד הביטויים לכך.

‏אותו עיקרון נכון גם מול איראן. אמנם אין לנו הוכחה שטראמפ ממתין דווקא לבחירות נובמבר, אבל זו טעות לפרש כל השהיה ככניעה. כי זמן יכול לאפשר השלמת חימושים, שיפור ההגנה ובניית אסטרטגיה טובה יותר למיטוט המשטר.

‏כי בסופו של יום התבוסתנים הסדרתיים תמיד מנצחים בשעה הראשונה, אבל מנהיגות נבחנת בשנה שאחריה. ומי שיודע להחזיק מעמד, לתמרן ולא לאבד את המטרה, מגלה שלפעמים הזמן אינו האויב.

‏אלא שהזמן הוא הנשק.