הפרופסור משה כהן אליה:
הפרופסור משה כהן אליה:
ראש הממשלה איזנקוט
אתמול אמר יאיר גולן שגדי איזנקוט מסכים איתו על הצורך ב"היפרדות מהפלשתינים". במילים פחות מכובסות: איזנקוט תומך בנסיגה מחלקים מיהודה ושומרון, ולא רק מעזה.
עכשיו דמיינו לרגע את ראש הממשלה איזנקוט מגיע לבית הלבן לפגישה שהתקיימה אתמול עם הנשיא טראמפ.
הניחו שמולו תעמוד מערכת לחצים אדירה: לסגת מדרום לבנון, לוותר על הרכס הסורי, להתקפל מחלקים מיהודה ושומרון ולסגת מהקו הצהוב בעזה. שלא לדבר על הגרעין האיראני. כיצד בדיוק יוכל איזנקוט לעמוד מול הלחצים האלה, כאשר הוא עצמו מאמין שנסיגות וולונטריות הן הדרך הנכונה; כאשר הוא סבור שישראל צריכה להתרגל למזרח תיכון עם איראן גרעינית?
מנהיגות מדינית אינה נבחנת באנגלית או בכריזמה של "המנהיג". בספרות על מנהיגות אסטרטגית היא נבחנת בשלושה דברים בסיסיים: היכולת לאבחן נכון את המציאות, להגדיר יעד ברור, ולשאת את המחיר הפוליטי והבינלאומי הנדרש כדי להשיג אותו.
אז מנהיג אינו רק מי שמנהל לחצים. הוא מי שמגיע אל שולחן המשא ומתן כשברור לצד השני מהם הקווים שעליהם לא יוותר. תומס שלינג, מאבות תורת ההרתעה, הסביר שעוצמה תלויה לא רק בכוח שיש לך, אלא באמינות הנכונות שלך להשתמש בו. אז מי שמשדר מראש שהוא מחפש את הדרך לנסיגה, מחליש את עצמו עוד לפני שהפגישה התחילה.
ולכן זו אינה בעיית האנגלית של איזנקוט, וזו גם לא בעיית היעדר הכריזמה. הבעיה עמוקה הרבה יותר: היא בעיה של תפיסת עולם.
אם איזנקוט רואה את עצמו כממשיך דרכה של מפלגת העבודה, די להביט במפלגה שבראשה עומד היום יאיר גולן כדי להבין לאיזה כיוון הוא עלול לגרור את ישראל.
הפרדיגמה שאיזנקוט מייצג היא אותה פרדיגמה ששלטה בישראל לפני שבעה באוקטובר. במילים אחרות: הכלה (במקום הכרעה), תמריצים כלכליים (במקום הרתעה), ונסיגות (במקום שליטה בשטח).
זו הייתה גם תפיסתו כרמטכ"ל ההכלה: אם רק נפתח את הגבול, נגדיל את מספר הפועלים, נשפר את התנאים הכלכליים בעזה ונעניק לחמאס אופק של יציבות - הוא יעדיף למשול במקום להילחם. ואתם מוזמנים לשאול את תושבי העוטף, את איריס חיים, ואת אבידע בכר, מה הם חושבים על קו חשיבה כזה. אתם מוזמנים לשאול את נטבחי מסיבת הנובה, האם זו הדרך למנוע את השבעה באוקטובר הבא?
יותם זמרי נוהג לומר שאנחנו חייבים לשמר את ה"זעם" שהיה לנו מיד לאחר שבעה באוקטובר. והוא צודק. לא מפני שזעם צריך להחליף שיקול דעת, אלא מפני שהזיכרון הרגשי מונע מאיתנו לחזור במהירות לנוחות האינטלקטואלית של הקונספציה הישנה.
כי ברגע שאנחנו "מתקררים", המנגנון הפסיכולוגי המוכר חוזר לפעול: אנחנו משכנעים את עצמנו שהאויב אינו באמת מתכוון למה שהוא אומר; שאם רק נשפר את מצבו הכלכלי הוא יתמתן; שאם רק נוותר על עוד שטח, נקבל בתמורה שקט.
ישראל אינה זקוקה לראש ממשלה שיירצה את הגויים ויציע בצורה מנומסת את הנסיגה הבאה. היא זקוקה למנהיג שהפנים שהמזרח התיכון אינו מעניק שלום למי שמבקש להצטייר כמתון. הוא מעניק כבוד, הרתעה ובסופו של דבר גם הסכמים - למי שמוכיח שאי אפשר להזיז אותו בכוח.
אז אסור לנו לחזור לפרדיגמה שלפני שבעה באוקטובר. ובוודאי שאסור להפקיד אותה שוב בידי מי שהיה אחד ממעצביה.