הפרופסור משה כהן אלי׳ה:
הפרופסור משה כהן אלי׳ה:
רל"ביזם: התנגדות פוליטית שהופכת להפרעה בזהות
אתמול התקיים אצל שרון גל ב־i24 ריאיון שגלש במהירות לביזאריות. הסופר איל מגד, שהיה בעבר ידיד קרוב של נתניהו והפך לאחד ממבקריו החריפים, התראיין לאחר שטען כי הברנז'ה אינה מסוגלת לסלוח לו על עצם החברות עם נתניהו, משום שבעיניה זה גרוע יותר מלהיות חבר של היטלר.
מגד כבר "חזר בתשובה". כחלק מהתהליך הוא תקף את נתניהו, התנער ממנו והפך למתנגד קיצוני שלו. אבל במחנה הרל"בי אין סליחה ואין כפרה. מי שנתן פעם לגיטימציה לנתניהו נדרש להוכיח שוב ושוב את טוהר שנאתו. וכאשר שרון גל ביקש ממנו להסביר על מה מבוססות טענותיו, הריאיון הידרדר במהירות לרצף של קללות ועלבונות, שלא הייתי מצפה לשמוע מסופר מכובד.
באופן אירוני, דווקא התנהלותו של מגד בריאיון הדגימה את מהותו של הרל"ביזם.
רל"ביזם איננו התנגדות לנתניהו. האדם נתניהו לא באמת מעניין את הרל"ביסטים. כאדם, נתניהו הוא איש ספר, בן האליטות, רהוט ומתוחכם. הוא אחד משלהם, והם היו שמחים מאוד למנהיג כמוהו, אילו רק עמד בראש המחנה הנכון. הרל"ביזם הוא במידה רבה התנגדות לקבוצות הסוציולוגיות התומכות בנתניהו: התנגדות המבוססת על חרדה, המועצמת מאוד בעידן של חילופי הגמוניות ושל תחושת "גנבו לי את המדינה".
מבחינה פסיכולוגית, אפשר לתאר את התופעה כפרסונליזציה מוחלטת של המציאות. כל הצלחה מתרחשת למרות נתניהו, וכל כישלון הוא בגללו. אם הוא פועל, זו מזימה, ואם הוא נמנע מפעולה, זו פחדנות. כי שום עובדה אינה יכולה להפריך את התיאוריה שטוו הרל"ביסטים, משום שכל עובדה הופכת מראש להוכחה נוספת לנכונותה.
מבחינה סוציולוגית, מדובר במנגנון של "טיהור מחנאי". השנאה לנתניהו משמשת ככרטיס כניסה למועדון הנכון בתקשורת, באקדמיה ובעולם התרבות. אם אתה מגלה לרגע "מורכבות" ביחס לנתניהו, אתה הופך אוטומטית ל"חשוד"; ואם, רחמנא ליצלן, אתה מכיר בהישג כלשהו שלו, אתה מוקע. וכפי שלמד מגד על בשרו, הכופר מבפנים נענש לעיתים בחומרה רבה יותר מן היריב מבחוץ. בפסיכולוגיה החברתית מכנים זאת לעיתים "אפקט הכבשה השחורה": הקבוצה מענישה את הסוטה מתוכה יותר מאשר את היריב שמחוצה לה, כי איום הבגידה מבפנים הוא גדול יותר.
אני עוסק בתופעות האלה שנים כחוקר משפט חוקתי וקיטוב פוליטי. בספר שכתבתי עם פרופ' עידו פורת על בתי משפט בעידן של קיטוב פוליטי, אנו מראים כיצד אידיאולוגיה הופכת לחלק מן הזהות האישית. בשלב הזה, היריב כבר אינו רק טועה; הוא מושחת, מסוכן ולא לגיטימי. לכן, אם נתניהו ממנה אנשים המזוהים עמו למוסד מסוים, למשל לשב"כ או למוסד, המינוי אינו נתפס עוד כהפעלת סמכות פוליטית לגיטימית, אלא מיד כ"השתלטות" וכעוד שלב ב"גניבת המדינה".
בארצות הברית התופעה מוכרת היטב סביב טראמפ, ומכונה בשיח הפוליטי Trump Derangement Syndrome. זה לא איפיון קליני מקצועי, אבל משקף מצב שבו השנאה למנהיג משבשת את יכולת השיפוט. בישראל, הרל"ביזם הוא Bibi Derangement Syndrome.
המבחן לזיהוי התופעה פשוט: האם אתה מסוגל להצביע על פעולה אחת טובה של נתניהו, על כישלון אחד שאינו באשמתו ועל סיבה לגיטימית אחת שבגללה אזרח הגון מצביע עבורו?
כי לרל"ביסטים אין זהות "חיובית" ואין רצף אידיאולוגי המחבר בין ליברמן ליאיר גולן. אבל יש להם זהות "שלילית": הם לא בהכרח יודעים במה הם תומכים, אבל הם יודעים היטב את מי הם שונאים.
ועם זהות שלילית אי אפשר לנצח לאורך זמן בקלפי. כדי לנצח צריך להציע תקווה, כיוון ודרך, לא רק שנאה פתולוגית כלפי הצד השני.